משפחות רבות עימן אני נפגשת נוטות לעסוק לא מעט בהתבוננות על האובדנים המלווים אותם ואת יקירים לאורך הדרך ומרבות לעסוק ולתאר בפני מה היה פעם, ומה כבר אין.. עיסוק מובן וטבעי כל כך.
מי מאיתנו לא מתגעגע לאדם (אמא, בעל, אשה..) ש"רק אתמול" עוד תפקדו, החזיקו משרה, ניהלו את הבית, נהנו מקשרים חברתיים רבים ומהנאות החיים.
האנרגיה סביב העיסוק בשאלה היא כזאת של צער גדול, חוסר תקווה, אובדן ומבוי סתום.
קל לנו יותר להישאב לתוך עולם הצער והאובדן ולהשלים עם העובדה כי"זהו, נגמר.. מה שהיה לא ישוב עוד לעולם"..
בדרך זו אנחנו מפספסים הזדמנות להתבונן באופן רחב יותר על המצב החדש שנוצר ובאופן כלשהו אולי מקלים על עצמנו את ההתמודדות כמו מחליטים לוותר מראש ולהרים ידיים. הממסד הרפואי גם הוא אינו מספק דרכי התמודדות, לרוב מעודד גישה מסוג זה ובמקרה הטוב מאחל בהצלחה בהמשך הדרך וכמובן עושה כל שביכולתו לתת מענה רפואי - תרופתי שלרוב אינו מספיק ואינו עונה על הצרכים האמיתיים, הרגשיים, והחברתיים, שהולכים וגדלים עם התקדמות המצב.
שלב המעבר בין ה'יש' (יכולות שונות, תקשורת ברורה, תפקוד חברתי תקין ) לבין ה'אין' (אובדן יכולות התמצאות בסיסיות, פגיעה בזהות העצמית ובמוטיבציה לתקשר, הידרדרות התפקוד היומיומי ) הוא השלב המאתגר ביותר עבורנו- מטפלים ומשפחות מטפלות, ובו נדרשת תמיכה אדירה שלנו בהם על מנת לצלוח אותו בשלום ולמנוע התדרדרות לדיכאון וחרדה.
האתגר המשמעותי ביותר הוא מציאת דרכים בכדי להמשיך להעניק להם ולנו משמעות קיומית אמיתית, מציאת כלים להעצמה והרגעה, מתן תחושה שלא נותרו לבד, שהם חשובים וראויים בדיוק כשם שהיו כשהיו בריאים.
אם נתבונן ונקשיב בנחת ובאמפתיה גדולה לתוך נפשם, נבחין כי במובנים רבים מתקיים פה תהליך הפוך בו ה'אין' הופך ל'יש' גדול! כשהוא מגיע, אותו ה'יש', מוצאים לפתע פתיחות, ביטוי רגשי חזק ועוצמתי, וויתור ושחרור מעכבות, מפאסון כזה או אחר שהוחזק כל השנים. לא פעם אנחנו מגלים אצלם יכולות תקשורתיות גבוהות ומאד החושפות אינטואיציות מאד מפתיעות.
אם נלמד לעסוק פחות באובדנים, נדע להרפות מן האחיזה של "מה היה פעם", נתבונן על היש החדש ונשלים השלמה אמיתית עם המצב, ניווכח כי ניתנת לנו הזדמנות מופלאה לייצר דרכי תקשורת חדשות שלא התקיימו בעבר. נגלה כי התנגדויות רבות משתחררות כלא היו. כי המרחב הנפשי נפתח והדרך שלנו אליו פנויה.
אמנם נכון כי חלקים מן הזהות העצמית מתכלים אולי אך הנפש המתרחבת מזמינה אותנו להיכנס, להזין ולטפח:
הטבע, השמש והירוק מסביב, המצאות סביב מקור מים או על חוף הים מרחיבים את נפשנו וממלאים אותה בשמחה - אויר ומרחבים פתוחים עדיפים בהרבה על ישיבה מול הטלויזיה בסלון הסגור.
יכולות אומנותיות שונות שהיו חבויות אולי כל השנים צצות ומתגלות לפתע - ציור, ריקוד, ובמיוחד המוסיקה כמובן, שאין כמוה בהשפעה המיטיבה שיש לה על מצב הרוח, על העירנות ועל חיזוק תחושת המסוגלות וההצלחה, הערך והזהות העצמית!
פעילות גופנית מכל סוג נהדרת ומשפרת את מצב הרוח: הליכה בחוץ, התעמלות מסוגים שונים, שחיה וכו
אוכל טעים ומזין שמוגש באופן אסתטי ומזמין, מעורר את התיאבון, משמח וממלא אותנו בכוחות ואנרגיה חדשים.
ילדים הם "תרופה" נהדרת - נכדים, בני משפחה צעירים, שכנים וכו - אל תהססו לארח אצלכם ולהפגיש ביניהם, וכך גם נרוויח קשרים בין-דוריים טובים ומכבדים.
בעלי חיים - כלבלב או חתול עושים פלאים בבית, מכניסים אנרגיות טובות ומשמרים תחושות של אהבה, הנאה משחקיות ויכולת טיפולית. הנגיעה והליטוף של בעל חיים מחוללים פלאים ומרחיבים את הנפש.
אלה הן רק מקצת הדוגמאות של עיסוקים ואופני תקשורת המחזירים את האדם לעצמו, מזכירים לו מי הוא עכשיו ולא משדרים לו את תחושות האכזבה והאובדן , מזכירים לו שמי שהוא עכשיו זה הכי טוב שיכול להיות, עוטפים אותו בשמחה ובאופטימיות ומזכירים לו עד כמה עוד ניתן ליהנות ממה שיש לחיים להציע.
